<h1>ראבי"ה סימן שפ"א</h1>
<h2>דף מ.</h2>
אבי מורי. ההוא ליפתא דאתיוה גוים למחוזא ביום טוב שני של גליות חזיא רבא דכמישא אמר הא [ודאי] מאתמול איתעקרא הוה ליה כההוא טביא דאיתצד ביום טוב ראשון ואישתחיט בשני מאי איכא למימר [דילמא מחוץ לתחום אתאי היום הא קיימא לן בהא כל דבר הבא] מחוץ לתחום בשביל ישראל [זה מותר לישראל אחר לאכול אותו] וכל שכן הדא ליפתא דאדעתא דגוים אתאי, דידעו דהאידנא יומא טבא וישראל לא זבני, ושרא לישראל למיזבן מיניה. כיון דחזא בימים [טובים] אחרים דהוו אמרי ישראל נמי האידנא ביום טוב שני זבני והוו מפשי ומייתי וכו' אסר להון. עד כאן פירוש רבינו חננאל. משמע מדמדמי ליפתא לההוא [בר] טביא שמע מינה דכולהו שרי, כפירוש רבינו שלמה. ומכאן הוכיח מורי שב"ט דאפילו מחנונים גוים מצי לזבוני מינייהו, דהא הכא גוים הוו ושרא רבא לזבוני מינייהו ביום טוב. ונראין דבריו בעיני. ומיהו חמי הרב רבינו אב"ן נוהג בו איסור, [וכתב] כי קיבל מרבותיו דבישראל חנוני מיירי. והא דאמרינן נמי בפרק שואל [שבת קמ"ח ע"א] [שואל אדם מחבירו כדי יין וכו'] ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו וכו' וכן ערב פסחים וכו' ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב בישראל מיירי, דגוי אינו מניח חשבונו לאחר יום טוב. ומורי שב"ט הביא להם ראיה דבירושלמי באין צדין באחריתו [ביצה ספ"ג] תני אומר אדם לחנוני ישראל תן לי כלה של תבלין וכו' אצל טבח ישראל הרגיל אצלו תן לי ירך וכו' אצל פטם ישראל הרגיל אצלו תן לי תור או גוזל וכו' אצל חנוני ישראל הרגיל אצלו תן לי אגוזים וביצה וכו', משמע דוקא ישראל ולא גוי. ואין נראה לי, כאשר כתבנו לעיל. ותו מדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו [עירובין מ"ז ע"ב] בהני דיכרי דאתו למברכתא שרא להו רבא לבני מחוזא [למיזבן מינייהו], והני גוים הוו, אלמא דלא שנא, ואפילו חנוני גוי שרי. ומצאתי אני בפירוש גאון דדייק מהא דמברכתא דאפילו בחנווני גוי שרי. וחקרתי בתוספתא באותן ברייתות שמביא ירושלמי ולא מיירי בישראל, אלא סתם. ובהלכות גדולות בענין יום טוב אמר שמואל [ביצה כ"ז ע"ב] אין פוסקין דמים בתחלה ביום טוב אבל מיזיל איניש לגבי טבח הרגיל אצלו ומימר ליה [הב לי חד צדא דבשרא אי נמי גבי חנוני הרגיל גביה ומימר ליה] הב לי ביעי הב לי פירי אחריני דמזדבני במנינא שרי והוא דלא מדכיר ליה סך זבינתיה דתנו רבנן [שם כ"ט ע"ב] הולך אדם אצל טבח הרגיל אצלו וכו' והני מילי ישראל אבל חנווני גוי כל מילי דאיתיה במחובר אי נמי כגון קימחא דאיכא למימר דהוא טחין ביום טוב אי נמי ביצים דאיכא למימר דאיתילדו ביום טוב אסור למשקל מיניה כדאמרינן [שם כ"ד ע"ב] גוי שהביא דורן לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסור ולערב אסורים בכדי שיעשו. ומתוך דבריו משמע דאפילו בחווני גוי הרגיל אצלו מותר רק שלא יהיו מאלו הספיקות שכתב. וראיתי במסכת יום טוב דמספקא לתלמידי רבינו יב"א בדבר הבא מחוץ לתחום, דשרי למי שלא בא בשבילו, אם צריך להמתין בכדי שיעשו אותו שבאו בשבילו או לאו. הכל כתוב במסכת יום טוב. ומיהו אף לירושלמי שכתב בכל דבריו ישראל איכא למימר הא דמברכתא בחנוני ישראל. וכגון דהנהו [דכרי] הביאום דורן לחנוני ישראל ביום טוב, ושרי להו רבא לבני מחוזא למיזבן מן החנוני ישראל שהובאו לו ביום טוב, כדין הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. ומכל מקום האי מעשה היה קודם אותו מעשה דליפתא, מדקאמר התם מאי אמרת מחוץ לתחום וכו', ואו סלקא דעתך דבאותו מעשה סבירא ליה חפצי הגוי אין קונים שביתה מה בכך דאתו מחוץ לתחום, הא אין קונים שביתה, אלא ודאי לבתר דהדר ביה מהאי הורה. וההיא ליפתא איכא נמי לפרש בחנווני ישראל. ודרך בני מחוזא שהיו החנוונים קונים המדה בשלשה או ארבעה פשיטים, וסכום היה למדה, שהיו קונים בשלשה שלשה או בארבעה ארבעה. ומנהג הכפריים גוים שהיו מקבלים פשיטים מן הגוים ומן הישראלים שהם חנוונים כדי להביא אחר יום או יומים לעיר הלפתות, כמו שמנהג עדיין שמקבלים הגוים פשיטים מיהודים באמונה על התבואה עד שמביאין להם, וכך מנהג בני מחוזא. והכי פירושא ההוא ליפתא דאתי למחוזא, שאיחר הגוי להביאו עד יום טוב שני לחנווני ישראל שקנהו מאתו, ונפק רבא לראותו בבית החנוני ישראל אם מאתמול נעקרו, [וראה שמאתמול נעקרו], ואמר הבא בשביל החנוני ישראל זה מותר לישראל אחר לקנותם מן החנוני ישראל, וכל שכן [הכא] דאיכא גוים שקנו גם הם [מן] זה הגוי, דאיכא למימר בשביל הגוים הביאם, כי אמר בלבו אין ישראל לוקחים וקונים ביום טוב אפילו מישראל [חבירו], והביאו לגוי. כיון דחזא דמפשי גוים להביא לחנוני ישראל והיו מתכוונים כדי שיהא לחנוני הישראל למכור ולהשפיע לישראל הדרים, הוי כמו שמביאין אדעתא דכל ישראל, דניחא לגוי שיקנו אחרים מן החנווני, כי גם הוא נשכר במה שמוכר לו. ועדיפא מהא דאמר לעיל כל דאתי [לבי ריש גלותא] אדעתא דכולהו [רבנן] אתי, ואף על גב דאתא לריש גלותא.
